<h1>הגהות הרמ"א על המרדכי</h1>
<h2>דף קה.</h2>
לאחר הסעודה נוטלין מים אחרונים ואלו המים נוטלין משום חובה כדאמרי' מים ראשונים מצוה אחרונים חובה אמצעיים רשות פי' ראשונים מצוה משום סרך תרומה או משום דאסמכוה אקרא דוידיו לא שטף במים פרק כל הבשר (דף קו.) מים אמצעיים רשות כדאמרינן (שם קה:) לא שנו בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה ופירש רשב"ם בין תבשיל דבשר לתבשיל דבשר שאין זה אלא משום נקיות ומנהג בעלמא אבל בין תבשיל בשר לגבינה שיאכל אח"כ לפי' רבינו תם או בין תבשיל דבשר לגבינה שאכל כבר (לפירש"י) [לפרשב"ם] ז"ל חובה שזה משום איסורא ומים אחרונים חובה משום מלח סדומית שמסמא את העינים וחובה ליטול משום סכנה ויש נפקותא לענין מלחמת הרשות כדאמרי' בסוף פ"ק דעירובין (דף יז.) ד' דברים (התירו) [פטרו] במחנה וחשיב נט"י וקאמר לא שנו אלא נטילת ידים דמים ראשונים שהיא מצוה התירו אבל אחרונים דחובה הם לא התירו ובהלכות גדולות מפרש מצוה טעונה ברכה חובה אינה טעונה ברכה כיון שהוא נוטל משום רפואה דומיא דשותה אפיקטויזין וכן במים אמצעיים אין מברכין עליהם מפני שאינם רק להפריש מאיסור דומיא דניקור חלב וגיד ומליחת בשר ועכשיו לדידן אין מצוי בינינו מלח סדומית אין אנו נוהגין ליטול כיון שאינו לצורך כמו שמצינו גבי מים ויין וחלב דאסרו חכמים משום גילוי ולדידן דליכא נחשים ועקרבים בינינו שרי גלוי אכן אותם המברכים בהמ"ז שצריכין ליטול מפני שידיהם מזוהמות ואמרינן (ברכות נג:) כשם שמזוהם פסול לעבודה כך מזוהם פסול לברכה ואסמכינהו רבנן אקראי דכתיב והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ויש מפרשים דאפילו המברך א"צ ליטול דודאי בזמן שהיו רגילין מים אחרונים היה זה נחשב מזוהם קודם נטילה אבל עתה שאינם נוהגין ליטול באחרונה אינו נחשב מזוהם כמו שאין אנו נוהגים למשוח בשמן המברך כמו שהיו עושין ואסמכוה אקרא מיהו מאן דרגיל במים אחרונים אסור לברך עד שיטול כדאמרינן פ' כיצד מברכין (מב.) כיון דרגילין במשחא משחא מעכב לן והמברך בהמ"ז הוא נוטל אחרונים תחלה (שם מג.) ומים אחרונים אין נוטלין מחמין כ"א מצונן כי החמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא (חולין קה.) ואין נוטלין על גבי קרקע כי אם על [גבי] כלי או על קינסא וצריך להשפיל ידיו להוריד את הזוהמא כדאמרינן (סוטה ד:) מים ראשונים צריך להגביה ידיו למעלה אחרונים ישפיל ידיו למטה וא"צ לשפוך על ידיו רק פעם אחת כדאמרינן לעיל וכן משמע בריש חלה. [מרדכי ברכות סימן ר"ז]. [אע"ג דבין רש"י או לר"ת אינו חייב ליטול אלא אם רצה לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר או תבשיל של בשר אחר גבינה אבל תבשיל של בשר אחר תבשיל של גבינה או איפכא אינו חייב ליטול ידיו דאל"כ לאשמעינן רבותא מ"מ אינו קשה למה פי' רשב"ם בין תבשיל של בשר לתבשיל של בשר היא רשות הא [קמ"ל] אפילו מתבשיל של בשר לתבשיל של בשר יש לו רשות ליטול ידיו ולא מיחזי כיוהרא וכ"ש בין תבשיל של בשר לתבשיל של חלב אבל מ"מ אינה חובה].
<h2>דף קו.</h2>
דין מים ראשונים נוטלין בין על גבי כלי בין ע"ג קרקע בין צונן בין חמין ואפילו חמי האור ביותר שהיד סולדת בו כדאיתא פ' כל הבשר חמי האור פלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן ופסק ר"ח כר' יוחנן דאמר חמי האור נוטלין מהם לידים וכדאמרינן לעיל (דף קה:) ראשונים אפי' היד סולדת בהן מותר סרוחים אם ראויין לשתיית בהמה נוטלין מהם לידים ואם לאו אין נוטלין כדתנן (ידים פ"א מ"ג) מים שנפסלו משתיית בהמה בכלי פסולין בקרקע (טהורין) [כשרין] רבי [שמעון בן] אלעזר אומר אף בקרקע טובל בהם כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו וכגון דאפסקינהו בבת בירתא גזירה אטו מנא ות"ק לא גזר דבהכי פליגי וכנ"ל דה"פ שנפסלו משום מסרחי ולא כמו שפרש"י בזבחים פ"ב (ד' כב.) דמיירי הכא במים עכורים בטיט והתם מיירי בצלולין וסרוחין דאי בעכורין אפי' בטבילת כל גופו פסילי כדאמר התם אי דאין פרה שוחה ושותה מהם אפילו למקוה פסולי: ועל הדברים הצריכין נטילה אשר שאלת אם סגי בנקיון בעלמא בלא מים דבר שאי אפשר להתברר בראיה ברורה אין לעשות פרוקא לסכנתא וטוב להחמיר ליטול במים. [מרדכי ברכות סימן קצ"ג]. [וכן נ"ל דה"פ שנפסלו משום דמסרחי ולא כמו שפרש"י פ' שני כו'. הוא מה שאמרו פרק שני דזבחים דף כב. ה"ד אי דפרה שוחה ושותה מהן אפילו לרביעית נמי ואי אין פרה שוחה ושותה אפי' למקוה נמי לא ופירש"י דמיירי בסרוחין ולהכי קאמר אפי' במקוה נמי לא ודקתני הכא מים שנפסל בשתיית בהמה בכלי פסולין בקרקע כשרין מיירי במים עכורין כיון שאינם סרוחים כשרים והתם דקאמר אי אין הפרה שוחה ושותה דפסולים למקוה מיירי אפילו בצלולים כיון דסרוחים פסולים. ולהכי המרדכי ר"ל דהני שנפסלו בכלים וטהורים בקרקע מיירי בסרוחים והתם דקאמר אי אין הפרה שותה פסולים מיירי בעכורים והם פסולים יותר מסרוחים ודלא כרש"י שפי' איפכא. ופי' זה מגומגם לפי דעת רז"ל ונראה כמו שפירשתי בקיצור]. [ר"ל שהשוה סרוחים ועכורים להדדי ואינו מחלק זה אינו אלא מיירי הכא ר"ל בזבחים [בעכורים] והתם ר"ל בפרק כל הבשר בצלולים ובסרוחים דוקא ודו"ק. קבלתי].
<h2>דף קו:</h2>
צריך שלא יהא היסח הדעת בין נטילה לסעודה כדאמרינן בברכות (דף נב.) אך על תנאי יכול להיות שמועיל כדאמרי' פ' כל הבשר (דף קו:) אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו ואף על גב דליכא שעת הדחק יכול להתנות ואיכא מאן דאמר דוקא בשעת הדחק ובשל סופרים הלך אחר המיקל ודוקא כשנזהר כל היום שלא טינפן אבל אם טינפן (אין) [לא דאין] מועיל התנאי (כי אם) היכא (שאין) [דיש] מים בעיר [אך לא אצלו בבית] ואיכא טורח [מעט] לבקש [כך מצאתי הגירסא במ"י] א"נ דוקא בשחרית מועיל אך לא תנאי דשאר היום. הבא מבית הכסא ונטל ידיו יש אומרים דאותה נטילה אינה מועלת לסעודה לפי שמברך ברכת אשר יצר את האדם והוי הפסק ודומה שאינו מחמת הסעודה וצריך ליטול פעם אחרת ואנן לא נהגינן כן וא"צ לחזור וליטול. הגה"ה ומתנה כו' לשון אחר יש שם דדוקא בשעת הדחק ואפילו להאי לישנא הולכי דרכים כשעת הדחק היא ואם בשהתנה שחרית נזדמנו לו מים לא יברך. ספר המצות. ע"כ הגה"ה במיימוני (פ"ו מברכות אות מ'). הגה"ה ששאלת על הנפנה ורוצה לסעוד כיצד מברך אם צריך לחזור וליטול ידיו פעם השניה או אם נטילה אחת עולה לכאן ולכאן שמעתי שבזה נחלקו הגאונים אמנם נראה לי דנטילה אחת עולה לכאן ולכאן אם מובטח שנטל כראוי לסעודה דאע"ג דאמר (ברכות מב.) תכף לנטילה ברכת המוציא אשר יצר לא הוי הפסק מהר"ם וכן מצאתי נראה (לרש"י) [לי רש"י] דלא כרבו רבי יעקב ברבי יקר שא"ל צריך לחזור וליטול עכ"ל. הגה"ה (במיימוני שם אות נ') וכל זה לפירוש אית דמפרשי גבי ג' תכיפות תיכף לנטילה ברכה במים ראשונים אבל רבינו יהודה מפרש במים אחרונים מיירי ויש אומרים שהוא מנגב ידיו בתחלה ומברך אשר יצר ולבסוף על נטילת ידים רש"י וזה לשון אורח חיים ויראה להכריע דלאחר ששפך פעם אחת על ידיו ומשפשף יברך אשר יצר ואח"כ בשעת ניגוב יברך על נטילת ידים ע"כ הגה"ה. [מרדכי ברכות סימן ר"ד]. [פי' דהא התשובה כתב רש"י ולא מהר"מ דהרי מהר"מ סובר כר"י בר יקר. ועיין בב"י בא"ח סי' קס"ז].
<h2>דף קז.</h2>
טבילת ידים מ' סאה שכל גופו טובל בהם מברך על טבילת ידים או על שטיפת ידים וא"צ לא כלי ולא שטיפה שתי פעמים ולא ניגוב ולא להגביה את ידיו דתניא פ"ב דמסכת ידים הנוטל ידיו צריך לנגב ידיו והמטביל ידיו א"צ לניגוב ידים פירוש אוכל בלא ניגוב ידים הנוטל צריך להגביה ידיו והמטביל א"צ להגביה ידיו. שחרית שנוטל ידיו משום רוח רעה כר' יוסי דפ' שמונה שרצים (דף קט.) תניא א"ר (יוסי) [נתן] בת חורין היא ומקפדת עד שלש פעמים לכן בנטילת שחרית צריך שלש פעמים אבל באותה שהיא משום סעודה אין צריך רק שתי פעמים ואותה נטילה שהיא לאחר סעודה אין צריך כי אם פעם אחת וסימנך לחשוף מים מ' ג' ב' א' כמו שפירשתי ואותה נטילה שהיא לצורך סעודה שופך על ידיו שתי פעמים אחת לטהר הידים ופעם שנית לטהר המים שנטמאו בנגיעתן לידים מסואבות ונראה מתוך המשנה דהיינו דוקא כשלא שפך רביעית בבת אחת אבל אי שפך רביעית בבת אחת ידיו טהורות דתנן התם (רפ"ב דידים) נוטל [לב'] ידיו משטיפה אחת ר"מ מטמא עד שיטול מרביעית. ועתה נפרש דין שתי שטיפות כי בשטיפה הראשונה נטמאו המים שנגעו ביד ובאו המים השניים וטיהרו אותן מים ואם נטל ידו אחת בשטיפה ראשונה ואח"כ נטל שתיהן בשטיפה שניה טמאות (שם מ"ג) נטל ידו אחת ושפשפה בחברתה טמאות (שם) ועוד תנן (שם מ"ב) נטל את הראשונים ונמצא על ידו צרור או קיסם ידיו טמאות שאין המים השניים מטהרין אלא המים שעל גב היד. ושמעתי שרבינו שמשון משנ"ץ ניהג עצמו לנגב ידיו בין שטיפה ראשונה לשניה ואסור לרחוץ ממים שרחץ בהם חבירו כבר ושלא תגע ידו שכבר שפך עליה מים שתי פעמים על ידו שניה שלא שפך עליה רק פעם אחת. [מרדכי ברכות סימן ר"ב]. [וכתב הב"י בא"ח ר"ס קנ"ט ונ"ל שהטעם מפני שאין שם מים טמאים כלל ומטעם זה נראה דה"ה לשופך על שתי ידיו רביעית בבת אחת שאינו צריך ניגוב כיון שלא נטמאו המים כלל כמו שכתב רבינו בסי' קס"ב ואם נטל כל יד בפ"ע צריך שישפוך על כל יד רביעית בבת אחת כדי שלא יהיו שם מים טמאים כלל ולא יצטרך ניגוב].
